בושה בושה
16.1.08 המערכה על הדרך אל ירושלים הנצורה -
ירושלים,  נשארה בירתה של מדינת ישראל החדשה,   רק הודות לעוז  רוחם  של קומץ לוחמים  צעירים, אשר חרפו נפשם  במלחמת השחרור, כדי שהעיר ירושלים  לא תיפול  בידיהם של  הערבים ובכך, יבוא הקץ לשלטון יהודי בירושלים ואולי לקיומם של יהודים בעיר.
16.1.08  יום ששי,   טיול  עם קבוצת החברים, בהדרכת משה חרמץ, המערכה על הדרך לירושלים – מלחמת השחרור.
המסלול: שלוחת שיירות – משלט  16 ;  הקסטל ;  בית הקברות הצבאי – קריית ענבים.

נושא טיולינו היום הנו המערכה על הדרך לירושלים במלחמת השחרור.  60 שנה חלפו, המלחמות לא תמו, הצעירים שלנו מוכיחים את  עוז רוחם,  אך איזה הבדל בין המנהיגות של אז, לבין מנהיגינו היום.  מזג האוויר סגרירי וקר, אך העננים הגבוהים אינם מבשרים על גשם צפוי. למרות הגיל המבוגר של חברי הקבוצה, יש לנו סקרנות של צעירים  ורצון ללכת בשבילי ישראל. השילוב בין הליכה בחיק הטבע והתוודעות נוספת לעלילותיה של הארץ, הם שילוב של עניין וכיף. ההמולה באוטובוס לא פגה. למרות שאנו נפגשים לפחות פעמיים בחודש, כל אימת שהחבורה מתכנסת,  קולות השיחות הקולחות,  יוצר רעש  של ממש. בצומת שורש, ליד המושב שואבה,  אספנו את  משה חרמץ, אחד המדריכים היותר מרתקים במקומותינו ומהידענים הגדולים של מורשת הקרב של ישראל, עמו טיילנו בדיוק לפני שנה, בסיור בעקבות מחלקת הל"ה המיתולוגית.  ידענותו המופלגת  של משה חרמץ את קורות הארץ לדורותיה ויכולת הסיפור המדהימה שלו, מבטיחים  לנו -  לא רק יום מרתק אלא חוויה  לימודית וחינוכית, שגם לנו מטיילים ותיקים, היא תמיד מעוררת ומתקנת.   ישנן קבוצות המעדיפות לטייל עם מדריך קבוע, אך הקבוצה שלנו, מעדיפה לגוון ולקבל הדרכה ממדריכים שונים, כל אחד מומחה בתחומו.  אמנם הדבר מקשה על  נאווה מארגנת  טיולי הקבוצה, אבל טרחתה יוצאת בשכרנו. דקות ספורות של נסיעה, חלפנו על פני מושב שורש ומשה מסביר על המראות הנשקפים מחלון האוטובוס, אותם ראינו אין ספור פעמים.
מדרום לנו, נחל כסלון ויער הקדושים  בו נשתלו לזכר קורבנות השואה 6 מיליון עצי אורן.  במקום ישנן מספר אתרי הנצחה שהבולט בהם הנה  אנדרטת גווילי האש, של הפסל נתן רפפורט. לפני ארבע שנים טיילנו עם החבורה בנחל כסלון עד בואכה אל האנדרטה. הטיול היום,  מוקדש כולו לחשיבות פריצת הדרך לירושלים בימי מלחמת השחרור  והלוחמים - ונבקר בשלושה אתרים.   שלוחת שיירות ומוצב 16, הקסטל ובית הקברות הצבאי בקיבוץ קריית ענבים.  ההיסטוריה ידועה לרובנו, היינו כאן לא אחת, אך  לשוב לכאן, לאזור ההררי היפה, להיכנס לאווירת ורוח הימים הגדולים ההם,  בהדרכת משה חרמץ, שונה מזו כשאתה מגיע לכאן עם המשפחה או חברים. משה חרמץ מביא בפנינו  עובדות עלומות ונקודת מבט,  מעניינת ומרוכזת,  שחודרת עמוק ללב ולראש.
שלוחת שיירות- נסיעה קצרה וכשני קילומטר לאחר המושב שורש, אנו יורדים מהאוטובוס  בצד שלט המורה לכיוון דרך בורמה.  משה מתחיל מיד בהליכה במורד הדרך, כדי לחמם את הגוף בצינה הקשה ואנו בעקבותיו.  הליכה קצרה ובנקודת המפגש עם שביל ישראל,  במקום מוסתר יחסית מהרוח החזקה, אנו מתיישבים   על  הסלעים ומשה מתחיל בהסברים על חשיבות המערכה על הדרך לירושלים. דרך בורמה המיתולוגית, שנסללה בעצם ימי הלחימה,  עוברת דרומית יותר, והיא מהווה את אחד הפרקים במאבק העקוב מדם,  על  פתיחת הדרך לירושלים ומניעת נפילתה בידי הערבים. משה חרמץ   פותח את דבריו על חשיבותה של הדרך לירושלים, בקריאת שירוו של המשורר נתן אלתרמן:
  • 'דבר מבקיעי הדרך ' שנכתב   עם השלמת דרך בורמה ופורסם בעיתון 'דבר'   ביום 10.12.48 כמה חודשים לאחר הקמת מדינת ישראל : • עברנו את הדרך, והיא פתוחה / ההיגיון גזר :לשווא ! //הפחד סח : נחתם דיננו ! //חשבון המלחמות השב • ירק בבוז אל מול פנינו./ פלדה אנגלית ואש -ערבים /צווחו : אתכם נכריע ברך! /ולנו רק מנין רובים... • אבל עברנו את הדרך! /  מגבול מזרח שטפה עמון / מגבול דרום עלתה מצרים. /צפון וים בקול- המון • סגרו את מעגל הציד / כסד נתנו רגלינו ,אל  /  עלי גחון זחלנו הרה / ועל גבנו אח נופל ../ אבל עברנו את הדרך ..... לך, העם הקם וחי / נישאו הם לא הלל וכתר / לך העם הם נתנו שי / את ארבעים הקילומטר... / את ארבעים הפרסאות / העקובות מקרב- ופרך / האפורות ומסולעות.../ ומעתה פתוחה הדרך...
משה חרמץ הפליג בתיאור גדולתו של דוד בן גוריון, מנהיג הישוב היהודי בימים טרום הכרזת המדינה, ועל התזזית האובססיבית שהייתה לו לגבי חשיבות נוכחות יהודית בירושלים לקיום המדינה הציונית החדשה. 'יש ירושלים ללא מדינה אך אין מדינה ללא ירושלים', הייתה תפישתו של בן גוריון, שהאמין בכל מאודו , כי נפילת ירושלים בידי הערבים, תביא לסוף ההתיישבות היהודית בעיר הנצח ולקריסת של המפעל הציוני.
משה חרמץ הציג בפנינו את תיאורי  הקרבות העקובים מדם על משטרת לטרון ועל התעקשותו של בן-גוריון, שלא לוותר למרות מספר הנופלים הרב, משום שהאמין שרק כיבוש לטרון, יבטיח את הדרך לירושלים.   נכונותו של  דוד בן-גוריון ולקבל את תכנית החלוקה, שהותירה אמנם את ירושלים מחוץ למדינה היהודית, אך  קבעה  כי העיר תהיה תחת חסות בינלאומית,  הייתה פשרה הכרחית אך אפשרית לגביו, שכן הבטיחה קיום יהודי בירושלים. אולם משסירבו הערבים לתכנית החלוקה והכריזו עלינו מלחמה, חובה עלינו לשמור על ירושלים ומבלעדי הבטחת אספקה לעיר, דינה  של העיר נחרץ.
לאחר כמחצית השעה של הסברים מרתקים קמנו לצעוד בשביל המסומן ירוק בתוך נוף סבך צמחיה עבותה. רקפות בודדות נראו פה ושם,  האדמה יבשה והעדר פרחים אחרים, רק המחישו את עומק הבצורת הפוקדת אותנו.  השביל נוח ומראה הנוף הנשקף לעיננו לכיוון צפון מרטיט את הלבבות.  צעדנו בשביל  במעלה הגבעה מערבה, בשלוחת ההר הקרויה  'שלוחת השיירות'. השביל צר אך נוח למדי. הגענו לנקודת תצפית מדהימה, מתחתינו שער הגיא,  בו מתפתל  כביש מס' 1, הדרך הראשית לירושלים.  התיישבנו מכורבלים והקשבנו בעניין להסבריו של משה  על הקשיים והקרבות הקשים בדרך השיירות, מתעלמים מהקור המקפיא שהביאה הרוח החזקה. מכאן, ממעלה, אתה מבין היטב את הקושי של המצב.  הערבים שולטים ברכסים והשיירות העוברות למטה, פגיעות. משה הכניס אותנו לאווירת שנת 1948, בימים לפני קום המדינה. משה סיפר על הרקע בו כתב חיים גורי איש פלמ"ח את השיר שמלווה אותנו מאז אותם ימים. באב-אל-ואד.
"מי הלחין את המנגינה ?", שאל משה את החברים. שמות נזרקו לחלל, אני אמרתי 'משה וילנסקי'. משה חרמץ חייך ושתק.  אף לא אחד מביננו ידע את שם המלחין של השיר שהפך אחד מעמודי היסוד של השירה העברית והסמל של מלחמת השחרור. עד כמה אנחנו בורים חשבתי לתומי, אך התנחמתי, כי משה חרמץ עצמו הודה, כי למרות שהיה כאן במקום התצפית המדהים הזה, מאות פעמים,  גם הוא לא ידע מי הלחין את השיר, עד שנשאל על-ידי אחד המטיילים.  כשזרק משה חרמץ את שמו של שמואל  פרשקו כמלחין השיר,  מלחין לא מוכר לרובנו, הפנמתי כי ישנם שירים שגדולים בזכות עצמם בלא חשיבות מי הלחין או מי כתב אותם.  משה פתח את  המכשיר וקול לא מוכר בתחילה, השמיע את המנגינה והמלים הנפלאות של באב-אל-ואד. כאן, במרומי ההר, למטה  הכביש לירושלים בערוץ באב-אל-ואד – המלים היו חודרות וחדות:
  • פה אני עובר, ניצב ליד האבן / כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים / ערב אט יורד, רוח ים נושבת / אור כוכב ראשון מעבר בית מחסיר.באב אל וואד / לנצח זכור נא את שמותינו / שיירות פרצו בדרך אל העיר / בצידי הדרך מוטלים מתינו /שלד הברזל שותק כמו רעי.פה שצפו בשמש זפת ועופרת / פה עברו לילות באש וסכינים / פה שוכנים ביחד עצב ותפארת / משוריין חרוך ושם של אלמוני / באב אל וואד...ואני הולך, עובר כאן חרש חרש / ואני זוכר אותם אחד אחד / כאן לחמנו יחד על צוקים וטרש /כאן היינו יחד משפחה אחת / באב אל וואד...יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה, /אודם כלנית בהר ובמורד / זה אשר ילך בדרך שהלכנו/אל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד.
אנחנו מכירים את השיר בביצועה  של  יפה ירקוני, אך הביצוע של שלמה גרוניך, היה מרטיט לא פחות. הגרון נחנק, דמעות זולגות ואנחנו שם, רחוק באותם ימים, עת שיכל  הישוב העברי 5500 מבניו, כמעט אחוז אחד מהאוכלוסייה היהודית במלחמה עם הערבים למען העצמאות. קשה לתפוש את גודל האבידה וסיפורי משה חרמץ, על מעשי הגבורה של אותם צעירים,  הפכו את המעשה לאגדה של ממש.  אינך יכול שלא לערער על המלחמה המתנהלת בדרום, על מספר הקורבנות  שנופלים שם, על עוצמות האש שמפגין צהל, על הטכנולוגיה העדיפה, איך השתנו הזמנים. משה המשיך לתאר את הקרבות המרים, את אסון שלושת השיירות בהם נפלו קורבנות רבים וככל שהמשיך, תמונת הקרבות הקשים, ריצדה לנגד עינינו כאילו היינו עדים לאותם מעשי גבורה לא יאמנו.
קמנו  בכבדות והתחלנו לצעוד לעבר דרך הרכב, שהיא גם  נתיב 'שביל  ישראל'. עליה תלולה משהו, אך אנו גומעים את כמה מאות המטרים במהירות יחסית ומגיעים אל ראש הגבעה המיוערת. כאן היה משלט הידוע כמספר 16. הנוף סביב מרהיב. מדרום לנו, המושב בית-מאיר, שהוקם על חורבות הישוב הערבי בית-מחסיר שהיה כפר גדול בו התגוררו  3000 ערבים. מעל המושב, הגבעה המיוערת הידועה בשם 'המסרק'.  משה חרמץ המשיך לתאר את  סיפור הקרבות על הדרך לירושלים, לרבות הסיפור על המטוס שיצא להפציץ את בית-מחסיר ונעלם כשמשה מוסיף לסיפור את הצדדים האישיים של המעורבים וכמה סיפורים עסיסיים על מטיילים בורים חסרי סקרנות, המשתתפים לעתים בטיולי מורשת.
במאי 1948 פתחו חטיבת הראל וחטיבת גבעתי במבצע "מכבי" לכיבוש הכפר בית - מחסיר לשחרור  הדרך לירושלים. מפקד הכוחות מח"ט הראל, יצחק רבין ז"ל ביקש סיוע אווירי. באור ראשון המריא מטוס מסוג נורסמן  ועליו 2 טייסים וארבעה אנשי צוות משדה דב כדי להפציץ את הכפר. רכס הרים באזור היה מכוסה בעננים, והצוות החליט שלא ניתן לבצע את המשימה ושב לנחיתה. לאחר מספר שעות המריא הצוות פעם נוספת לאותה משימה, אך גם הפעם בוטלה התקיפה עקב מזג האוויר. בניסיון השלישי המטוס הגיע לאזור ויצר קשר רדיו עם מטה חטיבת "הראל". הודעתו האחרונה של הצוות הייתה: "רואים את המטרה ונכנסים להתקפה עליה". מיד לאחר מכן החל המטוס לצלול והתרסק על פסגת הר איתנים הסמוך. ששת אנשי הצוות שהיו במטוס הנורסמן נספו. נסיבות נפילתו של המטוס עלומות עד עצם היום הזה. שברי המטוס נמצאו רק לאחר כיבוש האיזור ופריצת הדרך לירושלים בספטמבר 1948. עצמותיהם של הנופלים שנטמנו ע"י הערבים בבאר בכפר סמוך, לוקטו והובאו לקבורה בקבר אחים בקריית ענבים. למרות שהיו לחיל האוויר,  סמלים  אחרים  הוא בחר במנוע מטוס הנורסמן (שנמצא מאוחר יותר), כדי להיות הסמל באתר ההנצחה המרכזי של  חיל האוויר ב - "הר הטייסים"  -  אתר הנמצא בתוך שמורת טבע עם מגוון צמחי חורש ים תיכוני, המשתרעת על פני 453 דונם בין הישובים גבעת יערים, רמת רזיאל וכיסלון, בגובה 795 מ' מעל פני הים.
הקסטל -
הזמן חולף ביעף ואנו נוסעים מרחק קצר אל יעדנו הבא, הקסטל, הכפר הערבי שחלש על הדרך לירושלים ובו התנהלו קרבות עקובים מדם, שנכנסו לפנתיאון  הלאומי.   ירדנו במחלף הראל  מכביש מס' 1,  חלפנו על-פני הישוב 'מעוז צור'  והאוטובוס עלה בכביש הצר לעבר האתר הקסטל, שהוכרז ביוני 1980 כאתר לאומי, ותחזוקתו נמסרה לרשות הגנים הלאומיים. התיישבנו למרגלות הגבעה, שבראשה על  המבצר מתנוסס דגל ישראל  ברוח החזקה.   הקשבנו להסבריו של משה חרמץ על החשיבות האסטרטגית של המקום בדרך   לירושלים כבר בתקופה הרומית, הוקם בפסגת ההר מבצר רומי – castellum – שנתן את שמו למקום. בתקופה הצלבנית, הוקם מבצר נוסף על חורבות המבצר הרומי, בשם "קסטלום בלוואר" – "המבצר היפה". בשלב מאוחר יותר הוקם באתר כפר ערבי זעיר, ששלט על הדרך לירושלים, ובו קברו של שייח' אחמד אל-קראקי (שנהרס בינתיים). בפסגת ההר נמצא בית המוכתר, ששרידיו ניכרים עד היום.
  • תוך כדי סיפור על גדולתו של בן-גוריון, סיפר  משה חרמץ   על לוסי  פליטמן ז"ל, צעירה בת 16 המגיעה בגפה מקנדה כדי לפגוש את המנהיג הנערץ דוד בן גוריון.   לוסי פליטמן,   מרצה נערצת על התנ"ך, שהלכה לעולמה בטרם עת,  מוכרת לכול חברי הקבוצה שלנו, מההרצאות על התנ"ך שהעבירה לנו במסגרת מפגשי הקבוצה.  עמדנו לצאת לטיול לכרתים וסנטרוני בהדרכתה, אך שבועות ספורים לפני היציאה, תקף אותה שוב הסרטן הממאיר והיא הלכה לעולמה. משה  שהוא איש דתי, הביע הערכה והתפעלות מהדרך  בה היא הביא את  התנ"ך בפני רבים, שהייתה גדושה לא רק ידענות מופלגת אלא   הביאה את הדואלית הרעיונית של התנ"ך, על היותו טקסט קנוני עשיר מעין כמותו, ובכך חיזקה את  ההערצה לגדולת התנ"ך כספר הספרים, למרות שהייתה אישה לא דתית.
כיבוש הקסטל היה נקודת תפנית במערכה על ירושלים והוא היה היישוב  הערבי הראשון שנכבש על-ידי כוחות צה"ל במלחמת העצמאות. משה סיפר בצבעוניות מרשימה את סיפור הקרב המתהפך, שנמשך ימים ארוכים שבמהלכם נהרגו לוחמים רבים, כשמשה מדגיש את אחת האמרות של המפקד, המ"מ שמעון אלפסי,  שטבע את האתוס הצה"לי, כשקרא בקול במהלך הקרב, עת הסיכוי לשרוד מול הכוחות הרבים של הערבים הלך וקטן : " הטוראים ייסוגו, המפקדים יישארו לחפות". הדרך הצהל"ית כי בעת ההסתערות המפקדים בראש ואחריהם  החיילים והפוך בעת נסיגה אם נדרשת – נצרבה בתודעה ובמציאות אז, באותם ימים קשים.
מרתקת  הייתה גם הדרך בה תיאר משה את  הריגתו  של עבד אל-קאדר אל-חוסייני – מפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים, בלילה שבין 7-8 באפריל 1948, שנפילתו הייתה מכה מוראלית קשה לערבים.  במרחק קצר במעלה הדרך מעלה, מוצבת מפת החלוקה, עליה החליט  האו"ם ב – כ"ט בנובמבר 1947. משה התעכב והאריך בדבריו על  משמעות תכנית החלוקה מבחינת השטחים והנושא הדמוגרפי. מבצע נחשון,  שבמסגרתו נכבשה לטרון, היה קו פרשת המים בגישה של הישוב היהודי לבעיית הערבים והשטחים. משלא קיבלו הערבים את תכנית החלוקה, ופתחו במלחמה, מחליט בן-גוריון, להפסיק להיות הילד הטוב, המוסרי, ונוהג כמו במלחמה.  שטחים שנתפשו על-ידי היהודים בכוח, גם אם אינם בתחום המדינה שהוקצתה ליהודים בתכנית החלוקה,  יישארו בתחומי המדינה היהודית. כפועל יוצא, אולי מתבקש ממדיניות זו, ישובים ערבים, שנלחמו נגד היהודים,  תושביהם פונו, גורשו או הוברחו, או שעזבו מרצונם, מפחד היהודים. הנרטיב הערבי, שיש להרוג את היהודים, פעל כנגדם. רבים מהם האמינו, כי היהודים יעשו להם, מה שהם הערבים רוצים לעשות ליהודים ורבים מהם נסו בבהלה, מאמינים לדברי מנהיגיהם שבקרוב ישובו כמנצחים.
משה חרמץ סיפר על הדרך בה אישר בן-גוריון במשיכת כתף, את פינוי הערבים וכי יגאל אלון ויד ימינו, יצחק רבין,  פעלו כדי להפחית את מספר הערבים בתחומי המדינה היהודית. המספרים שנתן משה חרמץ,  דיברו בעד עצמם.
  • בארץ-ישראל, ערב הכרזת תכנית החלוקה, היו כ – 1.8 מיליון תושבים. מזה כ – 600 אלף יהודים והשאר ערבים. שטח ארץ ישראל הנו כ – 27 אלף קמ"ר מזה הוקצו לישוב היהודי, לרבות הנגב, כ – 55% מהשטח.  בשל המלחמה שניהלו הערבים כנגד תכנית החלוקה, התוצאה הייתה כי שטח המדינה היהודית, היא מדינת ישראל, היה בתום הרבות 20.5 אלף קמ"ר,  ובה – 650 אלף יהודים וכ – 155 אלף ערבים. מספר הערבים שמצאו עצמם, מחוץ לתחומי המדינה היהודית היה אז 790 אלף והם  וצאצאיהם המתרבים, נשארו מוגדרים כפליטים מאז ועד היום.
שיעור מאלף בהיסטוריה על קצה המזלג. כמה מהחברים ניסו להתווכח עם הנתונים, אך משה חרמץ, כדרכו, חתך את הדיון והפנה את החברים לספרו של בני מוריס,  ישראלי יהודי, שלא ידוע כציוני דגול, הנוקב באותם המספרים.
טיפוס קצר ועלינו אל בית המוכתר בפסגת ההר. הרוח החזקה הייתה מקפיאה ומשה חרמץ   הסביר במהירות את כל נקודות הישוב שרואים מהפסגה.   האזור ההררי  והמיוער עם הנוף המדהים,  הולך ומתמלא בבתים צפופים הגוזלים את הטבע. מה יישאר מכל היופי הזה, בעוד כמה דורות ? היינו כמעט היחידים באתר הקסטל.  האם מזג האוויר הקריר, או העם טרוד במלחמה בדרום.  "עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל.", אמר בזמנו, יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, שאת גבורת לוחמיו המעטים,  אנו מכבדים בטיול שלנו היום.  הביקור באתר הקסטל  מרשים והנוף מדהים, אך  הביקור עם מדריך כמו משה חרמץ, הופך את הסיור לחוויה מרתקת ומתקנת.
בית הקברות הצבאי  - קריית ענבים
נסיעה קצרה במורד הקסטל ואנו בשולי קיבוץ קריית ענבים, בבית הקברות הצבאי  היחיד, שבו קבורים חללי חטיבה אחת.  לא הייתי במקום הזה מימי. בית קברות מטופח, בתוך חורש עבות, בו האווירה  המיוחדת של  חללי המלחמה הצעירים, מרחפת באוויר. התיישבנו בדומיה מסביב לאחת החלקות, שכללה כמה קברים.   מהמכשיר נשמע  קולה של  דורית ראובני שרה את שירו של נתן אלתרמן,  אותו הלחין יאיר רוזנבלום 'מסביב למדורה'  -  מה שהפך את השהות  לחוויה מצמררת.
  • אומתם לא הייתה להם אם /לא ידעה בצאתם לדרך / היה לילה עמוק ונושם / כתמיד בניסן, הירח / וישבה שם עדת נערים בני בלי שם / חשופי מרפקים וברך / הם הקשיבו הקשב והחרשאו שילבו בשיחה דבר ויכוח / לפניהם עלי רגל של אש / מדורה חגה נעה ברוח / לא יותר אך בכתב האומה העיקש / אותו לילה נחרט עלי לוח /את העול הפשוט כעפר / הם נשאו בלי הבט אחורה / לא תקע לפניהם השופר / לא לוטף קדקודם בליל חורף / לא בשני שרוולים הקשורים לצוואר / רק הסוודר חיבקם מעורף / נעליים נוקשות ילקוטים / סעודה של זיתים ופרי תומר /  וספלי אלומיניום קמוטים / ורעות וקורבן לאין אומר / מה נוסיף ונמנה מדברים פעוטים/ נוצרות אגדות זה החומר / מה נשיר עליהם מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאיתנו / בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו /  / זהו טיב הפלמ"ח הא איננו משאיר / כל מלאכה שלא משלנו /  / אבל ככה יוגד נא לאמור /  נערים להווי נא ידוע / בין חגיו הגדולים של הדור / אין יפה מחגכם הצנוע / למולכם האומה על סיפו של הדרור / משתחווה ובוכה הבינוה...
יכולתו של המשורר נתן אלתרמן, לומר במלים פשוטות במשפטים קצרים, את סיפורו של דור שלם, של גבורתו, רוחו ואמנותו, מדהימה תמיד מחדש. לאף חטיבה אחרת בצה"ל אין בית קברות ייחודי משלה.  חטיבת הראל  של הפלמ"ח (היו בפלמ"ח שתי חטיבות נוספות – הנגב, יפתח), שלמה את המחיר  היחסי הכבד  ביותר במלחמת העצמאות. מתוך 1200 חיילי החטיבה נהרגו 418  לוחמים וכ  - 500 נפצעו.  לא כל לוחמי חטיבת הראל נטמנו כאן וחלק מהלוחמים שנקברו בבית קברות  בקריית ענבים  הועברו לבקשת המשפחות למקומות אחרים. כיום קבורים במקום  138 לוחמים, רובם צעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם.
עברנו בין הקברים התבוננו בכתובות על המצבות.  כה הרבה ניתן ללמוד מהנתונים המעטים. גילם של החללים,  היכן נולדו, מהיכן באו, המספרים הצהליים שלהם, שהיו בני ארבע ספרות בלבד. משה  סיפר שביקר במקום עם גנרלים של הצבא האמריקאי, שהביעו התרשמותם העמוקה מכך, שכל הקברים בבית עלמין צבאי בישראל, של טוראי בצד גנרל,  זהים בגודלם ובצורתם, עדות לרוחו המיוחדת של הצבא שלנו. הפלמחניקים,  כונו כמעט כולם בשמות  חיבה, שלוו אותם גם בדרכם האחרונה אל הנצח.
התעכבנו על-יד קברו של ג'ימי, אהרון שמי, בנו של הפסל מנחם שמי, שהקים את האנדרטה  המתנשאת במרומי הדרך  ומזכירה את האריה השואג, המצבה האגדתית של לוחמי תל-חי.  משה הקריא קטע מהספר חברים מספרים על ג'ימי והראה את הציור שצייר מנחם  שמי בזמן אמת, את אמו של ג'ימי,  בעת שרכנה על גופת בנה.  קברה של האם השכולה, נמצא בכניסה לחלקה הצבאית, ועליו כתוב, כאן נקברה אמו של ג'ימי.
עברנו בדממה בין החלקות.  משה חרמץ עצר לידו קברו של  חיים פוזננסקי, המכונה פוזה. משה חרמץ סיפר, כאשר שאלו את רפול, לאחר סיום כהונתו כמטכ"ל, מי הוא הלוחם שהשאיר עליו את הרושם העז ביותר, השיב בלא היסוס פוזה.  אלפי מפקדים נערצים היו לכוחות הביטחון שלנו, אך  העובדה שרפול, הלוחם  המהולל, שועל שבע קרבות, נוקב בשמו של פוזה, כדמות  הלוחם המשפיעה עליו ביותר -  הדברים מדברים בעד עצמם.  גיבורי העבר, אינם זוכים לתהילה לה הם זכאים. אתה מקיש את שמו בגוגל, ומקבל  8  תוצאות בסך הכול. לולא ספרה של  גלילה רון-פדר-עמית על חיים של פוזה - חיים פוזננסקי -  ייתכן והוא היה נשכח מההיסטוריה. מספרת גלילה רון-פדר בעת התחקיר שערכה לספרה, כי כאשר שאלה אודות פוזה את פקודיו בפלמ"ח, ניצת משהו בעיניהם והם סיפרו כי הוא שימש להם מופת והשראה כל חייהם וכי ממנו למדו מסירות, הקרבה ותעוזה מהן. תיאורו של פוזה מתאר גבר מדהים, יפה-תואר, מנהיג, חכם, המקריב את חייו האישיים, שחייליו הלכו אחריו בעיניים עצומות, רואים בו אות וסמל.
משה חרמץ השמיע לנו את ההספד שנשא יצחק רבין חודשים ספורים לפני הירצחו בכיכר העיר בתל-אביב   למ"פ יעקב סטוצקי מחיפה, לוחם חטיבת הראל אשר יצחק רבין  הכירו אישית. סטוצקי נפל ב 20.4.1948 בעת שהיה מפקד שיירה בת  300 משאיות,שעלתה עם אספקה  לירושלים. השיירה הותקפה מן הגבעות יעקב  סטוצקי ירד מן המשוריין הסתער על התוקפים שהיו על ההר ונפל מות גיבורים בקרב . שמיעת קולו של יצחק רבין, במקום הזה, הייתה  כמו בת-קול העולה מבין המתים הגיבורים.
ביקור בבית העלמין  של קריית ענבים,   היא חוויה מתקנת, המציפה את קורות הזמן ואת רוחו.  סיפוריו של משה חרמץ, הביאו אותנו אחורה בממד הזמן, אל אותם ימים קודרים אך מלאי תקווה, של חלום ואמונה כי במדינת היהודים, יהיה עם ישראל בטוח יותר... שותקים, מכונסים בתוך עצמנו,  עזבנו את בית-העלמין ועלינו על האוטובוס בדרך הבייתה. אריה גבע, יום ששי, 16  בינואר 2009
 

השלטון - שלוחותיו

רשויות מקומיות

buy rosetta stone english china 
windows 7 price 
buy microsoft visio standard 
http://www.flyrnai.org/dbimg/R...s-xp-cheap 
cheap microsoft acess 
levitra billig comprar levitra españa levitra auf rezept cialis lääke preis clomifen
can you buy real viagra online buying viagra in thailand kamagra gel india liquid sildenafil can you get viagra without a prescription
generic cialis online pharmacy buying viagra on the internet generic viagra south africa cialis super active+ 20mg pills buy sildenafil citrate pills